שד שחור, תינוק סקרן, מפל מים קוצף – כשאנו עוצמים עיניים הטיפוס שלנו יציג את עצמו כדימוי או מספר דימויים. לעיתים קרובות דימויים אלה קשורים לתחושות גוף ולרגשות מסויימים, וביחד הם תיאור של מנגנון ההישרדות שלנו.

בעבודת ‘דיאלוג עם החלום’, משתתפים בעת ובעונה אחת כל שלושת המרכזים – ראש, לב וגוף – לפתרון ולטרנספורמציה של קשיים במערכת שלנו. המטרה היא להתוודע אל האספקטים הפנימיים שאינם מודעים לנו. פעמים רבות הראש שלנו פועל באורח עצמאי ואינו מתחשב בלב, הלב אינו שם לב לגוף וצרכי הגוף עוקפים את הגיונו של הראש. כשמביאים את שלושתם לנקודה אחת ויוצרים ביניהם קשר, הטרנספורמציה מתרחשת באורח פלא כמעט. הראש בדרך כלל משתמש במילים ובתפישות, בעוד המרכזים האחרים ‘מדברים’ ברגשות, דימויים ותחושות. אצל רובנו, המודעות היומיומית משתמשת בתקשורת המילולית ופחות – בלשון הדימויים והתחושות. עצם הדיאלוג בין שלוש השפות הללו והאספקטים הפנימיים שהן מייצגות יוצר את השינוי שאנו מחפשים.

אם כך, איך זה עובד?
איך אפשר לפרום את מנגנון ההישרדות של ‘הטיפוס’ שלנו מבפנים?
המקרה המתואר בהמשך הוא דוגמא לסוג זה של עבודה, שנעשתה עם מנגנון ההישרדות של טיפוס 9.

משבר ביחסיה עם בתה הביא את ג’ לסיבוב נוסף של תראפיה אתי. “מול בתי אני לא מאושרת, מתוסכלת, מתאיינת, מקטרת, ללא חיוך ועם מבט אובד בעיניים… אני נכנסת יותר ויותר לפאניקה”. היא חשה כי המשבר קרה בשל הקשר הסימביוטי שלה עם בתה וכי עכשיו עליה לשחרר את שתיהן מקשר לא בריא.

ג’ הקדישה ועדיין מקדישה נתח גדול מחייה – לעבודה פנימית. שנים ארוכות של יוגה ומדיטציה, שנים של עבודת מודעות וריפוי עצמה עומדות מאחוריה ופירות רבים כבר נמצאים אצלה במערכת. היא בוטחת בעצמה ומקרינה נינוחות ושלווה. היא מאמנת מוכשרת שכבר קנתה לה מוניטין ועתה עומדת בראש בית ספר לאימון משלה, היא מורה ומדריכה שעזרה לרבים וטובים להתמודד ולהתמיר את הקשיים שלהם. עכשיו מצאה את עצמה על פרשת דרכים. החיים פרצו את מה שנראה רגוע, שליו וזורם. ג’ אמנם חשה נואשת מול יחסיה עם בתה ובאה במטרה לפתור אותם, אך כבר במפגש הראשון כאשר היא מציגה את המטרות שלה, עולה בי תחושה שלפניה עומד משהו גדול יותר.

היא אומרת “אני רוצה…
• לעמוד ללא פחד מול כעסה של בתי,
• להיות חזקה ולומר לה כשהיא ‘יותר מדי’ בשבילי,
• לא להישאב לתוך הדרמה שלה,
• להישאר נוכחת ולא ללכת לאיבוד כאשר קשה לה”.

מה שנראה היה לג’ כבעייה – הקשר הסימביוטי עם בתה – נפתר במספר קטן של מפגשים. אחריהם נחשף הקושי העיקרי שלה, כטיפוס 9 – דרגות שונות של חוסר נוחות העולות בסיטואציות של מתח ועימותים. כפי שהתברר, היו לא מעט מתחים ועימותים בין בתה שהיא טיפוס 8 לבין אביה שהוא טיפוס 1, והמטופלת אוהבת השלום שלי מצאה את עצמה שלא ברצונה בליבו של שדה קרב. כמובן, סיטואציות דומות קרו וקורות גם עם אחרים, אך במידה פחותה יותר. העימותים בבית בין אנשים שהיא אוהבת היו הטריגר שלה להתעורר ולראות את המכניזם שלה בפעולה. היא מרגישה שקשה לה להתמודד עם הכאב שגורמים לו העימותים התכופים.

דימויים של ערפל וטשטוש הם הראשונים להופיע. המנגנון שלה מציג את עצמו כ”עננים אפורים מכסים את השמיים וחלקים ממני נעלמים”. את העננים היא מרגישה בחזה ובבטן. הרצון שלה לחקור את העננים ולראות מה הם מכסים חושף את מה שנמצא מתחתיהם – “…יש חלק שבי שלא אוהב רגשות לא נעימים. הוא רוצה שהם יעלמו ופוחד לומר בכנות מה אני מרגישה”. בהמשך, היא מתמודדת עם תחושות חוסר האונים שלה, תחושות שיתוק של הגוף. היא אומרת “זהו מוות זמני שבעצם מרגיש לי טוב”, מפני שאין תחושות לא נעימות. גופה כבד עליה והיא מרגישה נוח. הדימוי שעולה הוא של רכיכה ולאחר מכן, של מדוזה המצויה על החול ומחכה שהגלים יחזירו אותה אל הים. דימוי זה מביא איתו תובנה עמוקה. מסוכן לרכיכה/מדוזה להישאר על החול. היא יכולה להתייבש במהירות אם ג’ לא תשנה את הגישה שלה. היא מתחבטת מול נטייתה להשאיר את המצב כפי שהוא ובין ההבנה שזה לא נכון לה. וכך, במפגש הבא היא מחליטה להיות אקטיבית ביחס למדוזה. המאבק בתוכה מחריף, החלק המודע שלה רוצה שינוי, אך המנגנון לא מוותר בקלות: הוא חמקמק וסוחף אותה למשחק פינג-פונג אינסופי, לסירוגין הוא נוכח ונסוג וחוזר חלילה. המדוזה נשארת רעננה. ג’ מותשת. המאבק נראה עקר. היא נאבקת בעצמה ללא הועיל.

התבוננות בדימוי מנקודת המבט של העצמי הגבוה שלה מעלה דימוי של ילדה קטנה רוקדת בשמחה. היא אוהבת את הילדה, אך הדימוי מעורר בה פחד וגורם לתחושת סחרחורת בראש ולעייפות בכל הגוף. בד בבד, תחושות אלה עצמן מחוללות בה את השינוי המבוקש. מתוך רצונה להישאר נוכחת לתחושת חוסר הנוחות היא מבשילה לקראת תובנה חשובה – היא מבינה שמשהו בתוכה פוחד מ”חיות חזקה” ומה”לא נודע”, ולכן הופך מעורפל ורפוי. עכשיו היא מבינה משהו חשוב ביחס למנגנון שלה – הוא בנוי כדי להימנע מהכאב שמעוררים החיים עצמם. הוא מעדיף ביטחון על פני חיוניות.

זוהי נקודת מפנה. התובנה מפסיקה את הסחרחורת שהיא חשה.

בינתיים, היחסים עם בתה מתחילים להשתנות. הפחד המתעורר אצלה כאשר היא שומעת על קשיים של בתה דועך. היא חשה שבתה יכולה להכיל את הקשיים של עצמה בעצמה. ג’ רגועה יותר. ועדיין, היא מבוהלת מדי פעם, כאשר היא חשה שבתה מסתירה ממנה דברים, ותחושה זו גורמת לה לצאת למחקר עמוק יותר של עצמה ושל המנגנון שבתוכה. דימוי חדש עולה – דימוי של בונקר בעל דלת ברזל בחלקו העליון, “כמו מקלט של טורנדו בארה”ב”. כאשר מגיע הטורנדו, אפשר לפתוח את דלת הברזל ולרדת למטה. הדלת העליונה נסגרת וננעלת עד תום הסערה. אך מהו ‘טורנדו’ עבור טיפוס 9? התרחשות שטיפוס 8 או טיפוס 1 בקושי היו מבחינים בה… המתח הקטן ביותר שעולה יכול לגרום לדלת להינעל. ג’ חשה את “הבונקר הזה מבטון” יושב בחזה ובבטן, במקום שבו היא גם חשה במן “שריון”. במפגשים הבאים היא חוקרת באומץ ובנחישות כל פרט של מנגנון הבונקר שלה. תוך זמן קצר היא מגלה שהבונקר יושב בליבו של עמק פורח, המסמל את ה’עצמי האותנטי שלה’. זהו חלק שליו, בוטח ושמח שלה, אותו היא חשה כמשתרע על חלקו הגדול של גופה, ומצוי בניגוד מוחלט לבונקר המתוח שלה בבטן ובחזה. מן הסתם, המנגנון הזה מתוחכם למדי. יש לו ‘יחידת מודיעין’ שסורקת את הסביבה כדי לגלות את קיומן של סופות ‘טורנדו’ – כל עימות שהוא, בעזרת חיישנים משוכללים. כאשר יש מתח החיישנים מפעילים אזעקה ודלת הבונקר נסגרת וננעלת. ג’ עצמה ‘נעלמת’ בתוכה. לאט היא מגלה שהמנגנון סוגר עליה, אך משאיר אותה במצב חירום, גם לאחר שה’טורנדו’ חולף. היא חסרת אונים ואינה יכולה לפתוח את דלת הבונקר בעצמה. רק ‘יחידת המודיעין’ עם ה’חיישנים’ שלה יכולים להחליט מתי ואיך לפתוח את הדלת.

בין המפגשים היא לומדת עוד על הטיפוס שלה. היא מוצאת שתי דרכים שבהן היא מתמודדת עם מתח – פעילות מתמדת המסיחה את דעתה מהמתח, וישנוניות. היא מעדיפה להיות פעילה מאשר להירדם ולהיעלם, אך היא מבינה שאין זה פתרון לבעייה שלה, משום שברגע שהפעילות מפסיקה עליה לחזור ולהתמודד עם המתח. היא מדווחת כי התובנה הזו יצרה סדק בינה לבין המנגנון האוטומטי שלה. היא מבינה שעמוק בתוכה היא ערה תמיד למתח הקטן ביותר שעשוי לעלות.

במהלך המפגשים המנגנון נאחז בג’ ואינו נכנע בקלות. בנקודה מסויימת היא מחפשת את מי שתכנן את הבונקר ולומדת לדעת שהוא תוכנן בידי שורה של ‘ארכיטקטים’ מן העבר שלה, לדוגמה, אמא ניצולת שואה ודמויות אחרות ממשפחתה בדורות הקודמים, שרבים מהם נפגעו באופן כזה או אחר. הרדמת הכאב היתה הדרך הנוחה להתמודד עם הבלתי נסבל. כאשר עבודתנו ממשיכה ג’ מתחילה לחוש בחוסר התועלת של המנגנון שלה. היא מבחינה שהוא אינו מועיל כפי שהוא נראה מפני שהוא מחליש אותה בעקביות במצבים שדרוש לה כוח. בעבודתה על הדימויים היא מקיימת דיאלוג עם הבונקר. היא רוצה “שהוא ישחרר אותה וייתן לעמק הפורח לשלוט”.

ברגע שדברים נאמרים, היא חשה ברטט עדין מתחולל ביסודות הבונקר, והוא זה שמתחיל את קריסתו. תוך כדי שהוא ממשיך להיאבק על נוכחותו בחייה, הבונקר נראה לפעמים נטוי, ולפעמים – עומד שוב כבעבר, אך כבר ברור שגורלו נחרץ. זו היא תחילת הסוף. העמק הפורח התחיל לגבור על הבונקר. קירותיו התחילו להתפורר ועשבים התפשטו בתוכו וסביבו. בחיי היומיום שלה ג’ התחילה לחוש ולהבין את המתנות שמביא אתו טיפוס 9 הגבוה. היא החלה להבחין בין הימנעות לרגיעה. כאשר היתה רגועה ושלווה היא קיבלה את חייה כפי שהם וללא פחד, כפי שהם על השמחה והמתח שבהם. היא יכלה גם לחוש במתיקות, בשלווה ובהרמוניה שהביאה בטבעיות כה רבה לחייהם של הסובבים אותה, ואת החשיבות הגדולה של המתנה הזו. בסופו של התהליך הבונקר הופך לחורבה קסומה בליבו של עמק פורח, כשסביבה ובתוכה צומחים עשבים ופרחים. בחודש החגים ג’ חוותה ימים נטולי מתח רוויי שלווה והרמוניה… היא חשה נוכחת יותר מאי פעם, הקפידה לא לעשות מעבר ליכולתה והתמודדה בקלות עם מתחים שעלו עם בתה. היא אמרה שהיה זה החג הראשון שלא היו בו ‘פיצוצים’, וגם אם היה פיצוץ היא לא היתה פוחדת. היא אמנם יודעת שהמנגנון עדיין קיים בה, אבל עכשיו זו היא שנמצאת בשליטה.

Scary monster, curious toddler, gushing mountain waterfall – when we close our eyes our Type will present itself as one or a few images. Often times these images are closely connected to body sensations, and together they most accurately depict our survival mechanism.

In my work, ‘Dialogue with The Dream’, all three centers – mind, heart and body – collaborate in resolving and transforming difficulties in our system. The goal is bringing awareness to inner aspects of ourselves we have not yet come in touch with. Mostly our mind functions independently and doesn’t listen to the heart, the heart doesn’t pay attention to the body, and the body bypasses the logic of the mind. When the three centers are brought in direct contact with each other, transformation happens as if by magic. The mind typically uses words and concepts, while the other centers ‘speak’ in feelings, images and sensations. Also, for most of us, our common conscious awareness is mainly familiar with communication through words, and less so through images and sensations. The very interaction between these three languages and the inner aspects they represent creates change.

So, how does it work?
How can we disentangle our Type mechanism from within?
The following case description is an example of such work, done with the mechanism of Type 9.

A crisis in her relationship with her daughter brought G back to a second round of therapy with me. “I feel at a loss with my daughter,” she reported, “It used to flow between us before and now she hardly shares anything with me. Her relationship with her boyfriend dissolved and I feel helpless as if it were my own life. I constantly worry for her, obsessively thinking about the worst scenarios.” It became clear to her that the crisis had happened because she was symbiotic with her daughter and now she needed to free both of them from an unhealthy bond.

G is a highly evolved woman, who has done a great deal of work with herself, including therapy and many years of meditation and yoga. A confident woman highly qualified as a coach, who has a coaching school of her own and has helped many through their difficulties, now found herself at a major crossroad. Life broke through what seemed stable, tranquil, and smoothly flowing. She desperately wanted to resolve her relationship with her daughter, but already, when stating her goals at the first meeting, I had a clear sense of something greater than that.
She declared “I want to…
• face my daughter’s anger without fear,
• be strong enough to tell her she’s too much for me, when she is,
• avoid drowning in her drama,
• stay present and not lose myself when it’s difficult for her.”

What G sensed as a problem – her symbiotic connection with her daughter – was resolved in the first couple of sessions. Now she exposed her main difficulty, as Type 9 – facing varying degrees of discomfort in situations of tension and conflict. As it turned out, her daughter who is Type 8 has quite a few conflicts with her father who is a Type 1, and my peace-loving client finds herself in the midst of an unsolicited battlefield. Of course, this happens with others as well, but to a lesser degree. The conflicts at home between loved ones are the triggers for her to wake up and see her Type 9 mechanism in action. She feels she cannot deal with the pain caused by conflicts.

Images of fog and dissolution are first to appear. Her mechanism shows itself as “grey clouds covering the sky and parts of me disappear.” She senses the clouds in her chest and belly. Her gentle exploration of the clouds and willingness to see what they cover, reveals what lies under them – “… there’s a part of me that doesn’t like unpleasant feelings. It wants them to go away and is afraid to honestly tell what I truly feel.”

Further on, she deals with her feelings of helplessness, her body’s inability to move. She says it is a “temporary death that actually feels good,” because there are no bad sensations. Her whole body feels heavy and she feels comfortable. The image she sees is a mollusk and then as a jellyfish lying on the sand, waiting for the waves to bring it back to the sea. This image brings deeper understanding. The mollusk/jellyfish is in danger while lying on the beach as it can easily dry up if G doesn’t change her attitude. She struggles between a strong tendency to let it be and the realization that it’s wrong for her. So, in the next sessions she’s actively working with the jellyfish. A struggle starts within – her conscious mind wants change but the mechanism doesn’t give up easily: it is evasive and plays an endless ping-pong game with her. The jellyfish stays fresh, but G is exhausted. It seems futile; she’s fighting herself to no avail. Exploring the image from the perspective of her higher self she ‘sees’ a little girl dancing happily. She likes the child, but it also evokes fear and the effect on the body is dizziness (mainly in her head) and fatigue (all over). But these very sensations cause the necessary change in her. By her very willingness to stay with this discomfort, she is ready for an important insight – she realizes that something in her fears ‘intense vitality’ coupled with the unknown, and therefore becomes sluggish and foggy. Now she understands something major about her mechanism – it is made to avoid the fear of life itself. It prefers being safe and peaceful to being vibrantly alive.

This is a turning point. Her dizziness stops at the insight.

Meanwhile, her relationship with her daughter starts to change. Her fear when hearing about her daughter’s difficulties diminishes. She feels her daughter can contain her own problems by herself. G is much calmer.

Still, she does panic at times, when she senses her daughter hides things from her, and this triggers a deeper search into herself and her mechanism. A new image presents itself – a bunker with an iron door on the top, “just like a tornado shelter in the United States.” When a tornado approaches, one can open the door and go down. The door on the top shuts and locks until the storm is over. But what is a ‘tornado’ for a Type 9? Something that Type 8 or 1 would hardly notice… the smallest perceived tension can cause the door to lock. G senses this ‘concrete bunker’ of hers in her chest and belly, where she can also feel and see armor. In the next sessions, she conducts a brave and determined research of every little detail of the bunker mechanism. Pretty soon she realizes the bunker is located in a blooming valley, which symbolizes her ‘authentic self’. This is a calm, secure and happy part, stretching over most of her body, in complete opposition to the tight ‘bunker’ in her belly and chest. Of course, this mechanism is quite sophisticated. It has an ‘intelligence unit’ which scans the environment for possible ‘tornados’ – any conflict. It has elaborate sensors to do the job. When tension shows up, the sensors trigger an alarm and the bunker door shuts and locks. She then ‘disappears’ inside. Slowly she realizes the mechanism shuts her down, but it actually keeps her feeling like she’s in a full-blown emergency, even after the ‘tornado’ is gone. She’s helpless and cannot open the door to the bunker by herself. Only the ‘intelligence unit’ with its ‘sensors’ can decide when and how the door to the bunker will be unlocked.

In between sessions she learns more about her Type. She finds two ways she’s dealing with tension – constant activity to take her mind off the tension, and sleepiness. She rather be active than fall asleep and disappear, but she also understands it won’t solve her problem, because as soon as the activity stops she needs to deal with tension again. This very insight she reports, created a crack between her and her mechanism. She understood that no matter what, deep inside she was always alert to the slightest tension.

During the sessions the bunker holds power over G and doesn’t succumb easily. At some point she finds the ‘architect’, and learns that the bunker was designed by a chain of ‘architects’ from her own past (for example, a holocaust survivor mother) and other members of the family in previous generations, many of whom were hurt in one way or another. Numbing the pain was a convenient way of dealing with the insufferable. As our work goes on she starts sensing the futility of the mechanism. She sees it is not as helpful as it may seem because it constantly weakens her in situations where she needs her strength. In working with the images, she dialogues with the bunker: she wants it “to let go of its sovereignty and let the blooming valley take over”.

At the very moment she says that, a gentle quiver is sensed at the foundation of the bunker. This started the ‘deterioration’ of the bunker. Still struggling to survive – one moment it tilted over and at the next it stood up again, but it was clearly doomed. That was the beginning of the end, as the blooming valley gained power over the bunker. Its walls started to disintegrate as weeds grow around and inside. In her life my client started feeling and understanding the gifts of Type 9 at its best. She started seeing the difference between avoidance and relaxation. When she was relaxed she could accept life as it is with joy and no fear. She could also sense the sweetness, calmness, and harmony she so naturally brings to people’s life, and how very important it is. At the end the bunker turns into a charming ruin in the midst of the blooming valley, with weeds and flowers growing all over. G had a most stress-less, harmonious time during the month of the Jewish high holidays… She was more present than ever, she did not over extend herself, and expressed herself directly when needed. She said it was the first holiday without any “explosions”, and even if there were one, she wouldn’t have been afraid of it anymore. Of course she knows the mechanism still exists, but now she feels she is the one in charge.

יום שבת, 26.6.10 11:00-14:00
בסטודיו “אייקידו אינטגרלי”
האחים מסלוויטה 7, ת”א (מפה)

מחיר הסדנא 80 ש”ח
מדריכים רוחניים הם חלק חשוב בעולם הריפוי השאמאני. הם מסמלים את החלק העמוק, הגבוה והחכם שבכל אחד מאיתנו, חלק שלעיתים נשכח ואובד.

השאמאנים, רופאי השבט, נעזרו בבהנחייתם ובחכמתם של המדריכים הרוחניים במסעותיהם לריפוי קשיים רגשיים ופיזיים.

בסדנא נתחבר למדריכים הרוחניים שלנו, ונלמד להעזר בהם בחיי היומיום – בעבודה וביחסים אישיים.

Sat. 26.6.10, 11:00-14:00
At the “Integral Aikido” studio
7 HaAhim Mislavita, Tel-Aviv (directions)

Admission: 80 NIS

Coming from the world of shamanic healing, the Spiritual Guides symbolize the deepest, highest and wisest part in each and every one of us – a part often forgotten, with which we are mostly out of touch.

The shamans, the tribe’s doctors, used the spiritual guides’ wisdom to find a cure to physical and emotional problems.

In this workshop, we will meet with our spiritual guides, and learn to connect with them and use their guidance and wisdom in everyday life – in relationships and at work.

Sat. 6.3.10, 11:00-14:00
At the “Integral Aikido” studio
7 HaAhim Mislavita, Tel-Aviv (directions)

Admission: 80 NIS

Coming from the world of shamanic healing, the Power Animal symbolizes an inner power or resource we possess. Mostly, this is a power we wish we had and are suprised to find within us.

The shamans, the tribe’s doctors, used the power animals to find a cure to physical and emotional problems.

In this workshop, we will bond with our power animal, and learn to use it in everyday life – in relationships and at work.

I came to you feeling confused and helpless. I couldn’t handle myself, I didn’t have the means to help myself, I didn’t know what to do – it was all too much for me. I was trying to understand the problems of my relationships with myself and with those around me.

I started a process of which I knew nothing and was fascinated. It drew me in like a magical forest in a fairy-tale. I still continue to delve deep into it and I can’t see its end. I am amazed by what I discover. I started realizing that things in life work differently than I had previously thought. I am learning… I’m changing before my eyes… and I’m not finished yet…

come to this process following a severe anxiety attack, the climax of a difficult period that had been going on for two years and caused memory lose, a feeling of emotional numbness, of feeling like an automat, of great weariness, and an increasing sense of alarm that I am being managed by something, that I am getting carried away. Despite working for many years on my self-awareness, taking part in a methodical spiritual practice and maturation, the general feeling is of a great deal of toxicity welling up inside me.

Two or three weeks after the beginning of the process I received flashes of good energy, of youth and freshness I hadn’t felt for a long time, a feeling of vitality, vigour, and an initial relief could be sensed almost immediately.

It is not the (scarce!) interpretation of what arises in the guided journeys – the space where the therapy takes place – that causes the healing effect, but rather the release of the physical and cellular memory. It is a non-verbal energetic process, in which the physical system responds to the inner encounter by healing itself, thanks to the unconditional, sympathetic, empathic framework provided by Yudit, which wholly and fully honours the client and provides structure and protection.

The body reacts quite strongly to the guided journey. When facing a visual image, a physical sensation arises, and quickly I understand the body stores cellular memory of past experiences, and even if the experience itself was forgotten, the physical memory retains its sensation. This memory is released through the guided imagery and re-triggers intense body sensations – but I can help myself cope with these sensations and the healing occurs simultaneously.

Throughout several months of the process I came to know myself in such a powerful and new way that even painful sessions became a fascinating experience. The possibility of letting go off familiar, worn-out verbal-mental methods created a new, almost virgin space where I encountered an inner world I did not know existed in me before.

The inner integration that has occurred through this process is as dear to me as an invaluable treasure, a precious diamond. I am forever grateful.

I came upon Yudit in a magical way, that felt like higher powers were leading me straight to her. I am a filmmaker and was having problems getting my latest film financed. Many obstacles kept appearing. We came close to going into production at least three times over quite a few years, but something always happened and the project crashed repeatedly. As a rest and escape, I flew to Israel to visit my mother, intending to eat some humus, lie on the beach and relax–and to stay about a month. By “chance” once, discussing these “obstacles” with a stranger in a cafe in Jerusalem… I was given a phone number……I called……my life was never the same.

I came to Yudit hoping to resolve the block that was stopping me from getting my film made.

From the first meeting, I realized that the process was going to be deep, involved my most basic family relations, and had no obvious or clear connection to anything to do with filmmaking or obstacles of financing and production.It is difficult to describe the process. It was extremely deep. As someone who had completed 4 years of Jungian Analysis with an advanced and highly experienced analyst in Los Angeles, I can say that Yudit made Analysis look like BABY FOOD.

My visit to Israel which was planned for one month extended to 7 months. At the end of seven months, when we felt we had accomplished what I came to Israel to do… I returned to the USA.

Within a month I had found a producer for my film. Within 2 months the film was financed. Within 6 months I shot the film, and less than 1 year later I premiered this new film–PHANTOM LOVE (2005) at The Sundance Film Festival to rave reviews.

Rave reviews are also due to Yudit Baruch who is a genius healer and remains a dear friend.

( website | email )

I am 55, married with two sons, an only child to a very domineering father and a holocaust-survivor mother. I work as a psychiatrist. In the last 15 years, I’ve been working as a manager in the medical field. I reached you at the last stage of a long process of seeking help for the difficulties that have been troubling me since my teens. Since adolescence, I have suffered from intense anxiety, which at times, as I realize through the years, was independent of any external circumstance, but rather stemmed from a fear that was related to my own insecurity. I found myself having a constant conflict between my knowledge and being sure of my own opinions on one hand, and the constant need for approval of those around me, on the other. When I met with disagreement, I often felt it was disrespect or lack of love. This need for the approval from others caused an increased feeling of insecurity regarding both my sense of what was good for me and the correct assessment of what goes on around me. I tended to rely on others and to accept their interpretation. I felt weak.

Throughout the years following my army service, I tried conjure confidence through intentions and plans of action. Unfortunately, it seemed like I understood my difficulties better, but was unable to resolve them.

When I was through with my army service, I planned to join a teacher of mine and travel to India with him. My father passed away unexpectedly due to a heart failure after a fierce argument between us, when refusing to approve of my flight. After his death, I gave up my travelling plans and took the studies of medicine in the US. On my return I decided to specialize in psychiatry, hoping to find the validation for my own therapy. From 1986 to 2008 I’ve undergone over ten years of different types of therapy, including psychoanalysis. During that time my understanding of the reasons to my situation grew deeper. I processed many conflicts and understood that many of the difficulties stemmed from my relationship with my father. In many ways I tried to cut loose from him and live my life independently. My situation improved greatly. Nevertheless, I felt I did not complete my therapeutic work. I felt the need to try other therapeutic methods.

This is how I’ve heard about you and your practice..

When your presented your approach in our first meeting, I felt I didn’t really understand what it was about. But your personality and personal and professional knowledge (Buddhism) inspired me to try working with you. I felt your concerns about treating a psychiatrist, but I also felt there were always two therapists – you and me – so together it could work. The process brought me to start believing in myself through my willingness to trust my ability to follow the arising imagery and allow it to lead me on the journey. At times the imagery was very powerful. The dreams I started remembering became very important to me for the first time in my life, and I brought dreams to the sessions. The process was relatively short-term. It was like a final chord for the process that began many years ago.

But what a dramatic cocnlusion!

Eventually, I accepted my father and even felt proud of being his son or perhaps accepted that somehow he continued in me. Working with imagery using relatively few psychological interpretations, opened a new perspective in my work with myself and mainly with my patients.

Yudit, I’d like to thank you for all the help you’ve given me.

I came to you through a recommendation from a friend, to whom I complained that the mental psychological therapy could only affect me to a point. I felt that many times I reacted emotionally to my mother and children in a way that was inappropriate, out of guilt. Through this recommendation I sought your help with the process of ‘Cutting the Ties That Bind’.

Mostly I’m a very rational person so I did not give this type of therapy much of a chance. But inside I felt I had enough of the conventional psychological therapy which addresses the mind. I sought a more experiential-emotional therapy which could have better results.

The therapy with you was an interesting and touching experience, and it had a very meaningful effect. The result was a dramatic drop in guilt feelings and the need to please others. Together we succeeded in the untangling the complicated relationships I had with many of my close family members. Today my relationship with them is much cleaner and practical. I easily recognize manipulations but they no longer have power over me.

I am very happy for the mutual experience we’ve had and in my opinion you could help many people who are willing to open up to this kind of therapy.