שד שחור, תינוק סקרן, מפל מים קוצף – כשאנו עוצמים עיניים הטיפוס שלנו יציג את עצמו כדימוי או מספר דימויים. לעיתים קרובות דימויים אלה קשורים לתחושות גוף ולרגשות מסויימים, וביחד הם תיאור של מנגנון ההישרדות שלנו. בעבודת ‘דיאלוג עם החלום’, משתתפים בעת ובעונה אחת כל שלושת המרכזים – ראש, לב וגוף – לפתרון ולטרנספורמציה של […]
טיפוס 9
-
הבונקר והעמק הפורח – על הטרנספורמציה של טיפוס 9
שד שחור, תינוק סקרן, מפל מים קוצף – כשאנו עוצמים עיניים הטיפוס שלנו יציג את עצמו כדימוי או מספר דימויים. לעיתים קרובות דימויים אלה קשורים לתחושות גוף ולרגשות מסויימים, וביחד הם תיאור של מנגנון ההישרדות שלנו.
בעבודת ‘דיאלוג עם החלום’, משתתפים בעת ובעונה אחת כל שלושת המרכזים – ראש, לב וגוף – לפתרון ולטרנספורמציה של קשיים במערכת שלנו. המטרה היא להתוודע אל האספקטים הפנימיים שאינם מודעים לנו. פעמים רבות הראש שלנו פועל באורח עצמאי ואינו מתחשב בלב, הלב אינו שם לב לגוף וצרכי הגוף עוקפים את הגיונו של הראש. כשמביאים את שלושתם לנקודה אחת ויוצרים ביניהם קשר, הטרנספורמציה מתרחשת באורח פלא כמעט. הראש בדרך כלל משתמש במילים ובתפישות, בעוד המרכזים האחרים ‘מדברים’ ברגשות, דימויים ותחושות. אצל רובנו, המודעות היומיומית משתמשת בתקשורת המילולית ופחות – בלשון הדימויים והתחושות. עצם הדיאלוג בין שלוש השפות הללו והאספקטים הפנימיים שהן מייצגות יוצר את השינוי שאנו מחפשים.
אם כך, איך זה עובד?
איך אפשר לפרום את מנגנון ההישרדות של ‘הטיפוס’ שלנו מבפנים?
המקרה המתואר בהמשך הוא דוגמא לסוג זה של עבודה, שנעשתה עם מנגנון ההישרדות של טיפוס 9.משבר ביחסיה עם בתה הביא את ג’ לסיבוב נוסף של תראפיה אתי. “מול בתי אני לא מאושרת, מתוסכלת, מתאיינת, מקטרת, ללא חיוך ועם מבט אובד בעיניים… אני נכנסת יותר ויותר לפאניקה”. היא חשה כי המשבר קרה בשל הקשר הסימביוטי שלה עם בתה וכי עכשיו עליה לשחרר את שתיהן מקשר לא בריא.
ג’ הקדישה ועדיין מקדישה נתח גדול מחייה – לעבודה פנימית. שנים ארוכות של יוגה ומדיטציה, שנים של עבודת מודעות וריפוי עצמה עומדות מאחוריה ופירות רבים כבר נמצאים אצלה במערכת. היא בוטחת בעצמה ומקרינה נינוחות ושלווה. היא מאמנת מוכשרת שכבר קנתה לה מוניטין ועתה עומדת בראש בית ספר לאימון משלה, היא מורה ומדריכה שעזרה לרבים וטובים להתמודד ולהתמיר את הקשיים שלהם. עכשיו מצאה את עצמה על פרשת דרכים. החיים פרצו את מה שנראה רגוע, שליו וזורם. ג’ אמנם חשה נואשת מול יחסיה עם בתה ובאה במטרה לפתור אותם, אך כבר במפגש הראשון כאשר היא מציגה את המטרות שלה, עולה בי תחושה שלפניה עומד משהו גדול יותר.
היא אומרת “אני רוצה…
• לעמוד ללא פחד מול כעסה של בתי,
• להיות חזקה ולומר לה כשהיא ‘יותר מדי’ בשבילי,
• לא להישאב לתוך הדרמה שלה,
• להישאר נוכחת ולא ללכת לאיבוד כאשר קשה לה”.מה שנראה היה לג’ כבעייה – הקשר הסימביוטי עם בתה – נפתר במספר קטן של מפגשים. אחריהם נחשף הקושי העיקרי שלה, כטיפוס 9 – דרגות שונות של חוסר נוחות העולות בסיטואציות של מתח ועימותים. כפי שהתברר, היו לא מעט מתחים ועימותים בין בתה שהיא טיפוס 8 לבין אביה שהוא טיפוס 1, והמטופלת אוהבת השלום שלי מצאה את עצמה שלא ברצונה בליבו של שדה קרב. כמובן, סיטואציות דומות קרו וקורות גם עם אחרים, אך במידה פחותה יותר. העימותים בבית בין אנשים שהיא אוהבת היו הטריגר שלה להתעורר ולראות את המכניזם שלה בפעולה. היא מרגישה שקשה לה להתמודד עם הכאב שגורמים לו העימותים התכופים.
דימויים של ערפל וטשטוש הם הראשונים להופיע. המנגנון שלה מציג את עצמו כ”עננים אפורים מכסים את השמיים וחלקים ממני נעלמים”. את העננים היא מרגישה בחזה ובבטן. הרצון שלה לחקור את העננים ולראות מה הם מכסים חושף את מה שנמצא מתחתיהם – “…יש חלק שבי שלא אוהב רגשות לא נעימים. הוא רוצה שהם יעלמו ופוחד לומר בכנות מה אני מרגישה”. בהמשך, היא מתמודדת עם תחושות חוסר האונים שלה, תחושות שיתוק של הגוף. היא אומרת “זהו מוות זמני שבעצם מרגיש לי טוב”, מפני שאין תחושות לא נעימות. גופה כבד עליה והיא מרגישה נוח. הדימוי שעולה הוא של רכיכה ולאחר מכן, של מדוזה המצויה על החול ומחכה שהגלים יחזירו אותה אל הים. דימוי זה מביא איתו תובנה עמוקה. מסוכן לרכיכה/מדוזה להישאר על החול. היא יכולה להתייבש במהירות אם ג’ לא תשנה את הגישה שלה. היא מתחבטת מול נטייתה להשאיר את המצב כפי שהוא ובין ההבנה שזה לא נכון לה. וכך, במפגש הבא היא מחליטה להיות אקטיבית ביחס למדוזה. המאבק בתוכה מחריף, החלק המודע שלה רוצה שינוי, אך המנגנון לא מוותר בקלות: הוא חמקמק וסוחף אותה למשחק פינג-פונג אינסופי, לסירוגין הוא נוכח ונסוג וחוזר חלילה. המדוזה נשארת רעננה. ג’ מותשת. המאבק נראה עקר. היא נאבקת בעצמה ללא הועיל.
התבוננות בדימוי מנקודת המבט של העצמי הגבוה שלה מעלה דימוי של ילדה קטנה רוקדת בשמחה. היא אוהבת את הילדה, אך הדימוי מעורר בה פחד וגורם לתחושת סחרחורת בראש ולעייפות בכל הגוף. בד בבד, תחושות אלה עצמן מחוללות בה את השינוי המבוקש. מתוך רצונה להישאר נוכחת לתחושת חוסר הנוחות היא מבשילה לקראת תובנה חשובה – היא מבינה שמשהו בתוכה פוחד מ”חיות חזקה” ומה”לא נודע”, ולכן הופך מעורפל ורפוי. עכשיו היא מבינה משהו חשוב ביחס למנגנון שלה – הוא בנוי כדי להימנע מהכאב שמעוררים החיים עצמם. הוא מעדיף ביטחון על פני חיוניות.
זוהי נקודת מפנה. התובנה מפסיקה את הסחרחורת שהיא חשה.
בינתיים, היחסים עם בתה מתחילים להשתנות. הפחד המתעורר אצלה כאשר היא שומעת על קשיים של בתה דועך. היא חשה שבתה יכולה להכיל את הקשיים של עצמה בעצמה. ג’ רגועה יותר. ועדיין, היא מבוהלת מדי פעם, כאשר היא חשה שבתה מסתירה ממנה דברים, ותחושה זו גורמת לה לצאת למחקר עמוק יותר של עצמה ושל המנגנון שבתוכה. דימוי חדש עולה – דימוי של בונקר בעל דלת ברזל בחלקו העליון, “כמו מקלט של טורנדו בארה”ב”. כאשר מגיע הטורנדו, אפשר לפתוח את דלת הברזל ולרדת למטה. הדלת העליונה נסגרת וננעלת עד תום הסערה. אך מהו ‘טורנדו’ עבור טיפוס 9? התרחשות שטיפוס 8 או טיפוס 1 בקושי היו מבחינים בה… המתח הקטן ביותר שעולה יכול לגרום לדלת להינעל. ג’ חשה את “הבונקר הזה מבטון” יושב בחזה ובבטן, במקום שבו היא גם חשה במן “שריון”. במפגשים הבאים היא חוקרת באומץ ובנחישות כל פרט של מנגנון הבונקר שלה. תוך זמן קצר היא מגלה שהבונקר יושב בליבו של עמק פורח, המסמל את ה’עצמי האותנטי שלה’. זהו חלק שליו, בוטח ושמח שלה, אותו היא חשה כמשתרע על חלקו הגדול של גופה, ומצוי בניגוד מוחלט לבונקר המתוח שלה בבטן ובחזה. מן הסתם, המנגנון הזה מתוחכם למדי. יש לו ‘יחידת מודיעין’ שסורקת את הסביבה כדי לגלות את קיומן של סופות ‘טורנדו’ – כל עימות שהוא, בעזרת חיישנים משוכללים. כאשר יש מתח החיישנים מפעילים אזעקה ודלת הבונקר נסגרת וננעלת. ג’ עצמה ‘נעלמת’ בתוכה. לאט היא מגלה שהמנגנון סוגר עליה, אך משאיר אותה במצב חירום, גם לאחר שה’טורנדו’ חולף. היא חסרת אונים ואינה יכולה לפתוח את דלת הבונקר בעצמה. רק ‘יחידת המודיעין’ עם ה’חיישנים’ שלה יכולים להחליט מתי ואיך לפתוח את הדלת.
בין המפגשים היא לומדת עוד על הטיפוס שלה. היא מוצאת שתי דרכים שבהן היא מתמודדת עם מתח – פעילות מתמדת המסיחה את דעתה מהמתח, וישנוניות. היא מעדיפה להיות פעילה מאשר להירדם ולהיעלם, אך היא מבינה שאין זה פתרון לבעייה שלה, משום שברגע שהפעילות מפסיקה עליה לחזור ולהתמודד עם המתח. היא מדווחת כי התובנה הזו יצרה סדק בינה לבין המנגנון האוטומטי שלה. היא מבינה שעמוק בתוכה היא ערה תמיד למתח הקטן ביותר שעשוי לעלות.
במהלך המפגשים המנגנון נאחז בג’ ואינו נכנע בקלות. בנקודה מסויימת היא מחפשת את מי שתכנן את הבונקר ולומדת לדעת שהוא תוכנן בידי שורה של ‘ארכיטקטים’ מן העבר שלה, לדוגמה, אמא ניצולת שואה ודמויות אחרות ממשפחתה בדורות הקודמים, שרבים מהם נפגעו באופן כזה או אחר. הרדמת הכאב היתה הדרך הנוחה להתמודד עם הבלתי נסבל. כאשר עבודתנו ממשיכה ג’ מתחילה לחוש בחוסר התועלת של המנגנון שלה. היא מבחינה שהוא אינו מועיל כפי שהוא נראה מפני שהוא מחליש אותה בעקביות במצבים שדרוש לה כוח. בעבודתה על הדימויים היא מקיימת דיאלוג עם הבונקר. היא רוצה “שהוא ישחרר אותה וייתן לעמק הפורח לשלוט”.
ברגע שדברים נאמרים, היא חשה ברטט עדין מתחולל ביסודות הבונקר, והוא זה שמתחיל את קריסתו. תוך כדי שהוא ממשיך להיאבק על נוכחותו בחייה, הבונקר נראה לפעמים נטוי, ולפעמים – עומד שוב כבעבר, אך כבר ברור שגורלו נחרץ. זו היא תחילת הסוף. העמק הפורח התחיל לגבור על הבונקר. קירותיו התחילו להתפורר ועשבים התפשטו בתוכו וסביבו. בחיי היומיום שלה ג’ התחילה לחוש ולהבין את המתנות שמביא אתו טיפוס 9 הגבוה. היא החלה להבחין בין הימנעות לרגיעה. כאשר היתה רגועה ושלווה היא קיבלה את חייה כפי שהם וללא פחד, כפי שהם על השמחה והמתח שבהם. היא יכלה גם לחוש במתיקות, בשלווה ובהרמוניה שהביאה בטבעיות כה רבה לחייהם של הסובבים אותה, ואת החשיבות הגדולה של המתנה הזו. בסופו של התהליך הבונקר הופך לחורבה קסומה בליבו של עמק פורח, כשסביבה ובתוכה צומחים עשבים ופרחים. בחודש החגים ג’ חוותה ימים נטולי מתח רוויי שלווה והרמוניה… היא חשה נוכחת יותר מאי פעם, הקפידה לא לעשות מעבר ליכולתה והתמודדה בקלות עם מתחים שעלו עם בתה. היא אמרה שהיה זה החג הראשון שלא היו בו ‘פיצוצים’, וגם אם היה פיצוץ היא לא היתה פוחדת. היא אמנם יודעת שהמנגנון עדיין קיים בה, אבל עכשיו זו היא שנמצאת בשליטה.
